למה מחירים זולים יותר יכולים לפגוע במי שאיבד עבודה

אוטומציה מוזילה את הייצור

במודל, המכונות מחליפות 20% מהעובדים לאורך עשר שנים והפריון מוכפל. כשכל החיסכון בעלויות עובר לצרכנים, מדד המחירים יורד ב-30% בכללים המקוריים של המודל (במפרט המרכזי הנוכחי, בחציון, כ-20%).

זה התרחיש הקיצוני שהמחקר בוחן במכוון, לא תחזית.

הקצבה צמודה למחירים, ולכן קטנה

הקצבה נועדה לשמור על כוח הקנייה של מי שאיבד עבודה. היא צמודה למחיר הסחורות, ולכן כשהמחירים יורדים גם הסכום בשקלים יורד. כוח הקנייה שלה על סחורות לא נפגע.

שכר הדירה לא יורד

שכר דירה, החזר משכנתא ותחזוקה נקבעים בשקלים ולא זזים עם מחירי הסחורות. אז מתוך קצבה קטנה יותר יוצא אותו תשלום דיור, ומה שנשאר לכל השאר מצטמק.

השוכר יורד מתחת לרף, בעל הדירה לא

בחשבון הפשוט הזה, מי שגר בדירה בבעלותו שומר על אותה צריכה. השוכר מאבד כ-14% ונופל מתחת לרף ה-90% שהמחקר מגדיר כשמירה על רמת החיים.

במודל המלא, כשכל החיסכון עובר למחירים, מאבדי העבודה ששוכרים דירה שמרו על הצריכה ב-11 מתוך 24 מסלולים, לעומת 17 מתוך 24 אצל בעלי דירה ללא משכנתא.

ולמה קשה לתקן את זה

הפתרון המתבקש הוא להצמיד את הקצבה גם לעלות הדיור. במודל זה עובד בכל מסלול שבו לתקציב יש מרווח (64 מתוך 64, בכללים המקוריים). אבל אותה ירידת מחירים פוגעת גם בתקציב: החיסכון עובר מרווחי החברות, שממוסים, אל הצרכנים, והריבית על החוב הציבורי לא יורדת.

במפרט המרכזי, כשהחיסכון עובר למחירים ולא נשאר ברווחים, הכנסות המדינה דווקא עולות בכחצי נקודת תוצר, אבל הריבית הריאלית על החוב עולה בכ-0.8 נקודות, ולכן מה שנשאר לקצבאות קטן בכ-0.25 נקודות תוצר: החוב הנומינלי יקר יותר כשהמחירים יורדים. כשהחוב מגיע לתקרה, הממשלה מטילה קודם היטל על רווחים ורק אחר כך מקציבה את הקצבה, ואצל השוכרים התוצאה נשארת 11 מתוך 24.